שאלה:
האם יש חשש איסור בצפייה במשחק כדורגל.
תשובה:
יש בזה כמה חששות ואיסורים, כי לבד אשר הוא גורם לבטול תורה וגם הוא מושב לצים ויש בו מראות אסורות והרבה פעמים נגרם גם זלזול שבת קודש כנודע, נוסף על כך שנכשל בודאי באיסור דאורייתא של "לא תחנם" כי יבוא לשבח את הנכרי במעשיו ותעלוליו, וגם יש לדעת שמי שרואה דברים כאלו אינו זוכה לשמחת לויתן, לכן בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם.
מקורות:
א) כל המתבונן בשום שכל יראה דיש בזה כמה חששות ואיסורים, דלבד עון ביטול תורה שבדבר, וגם אשר הוא מושב לצים כנודע, ולבד המראות אסורות שמזדמנים לו באמצע המשחק, נוסף על כל זה נכשל בודאי בלא יודעים באיסור דאורייתא דלא תחנם, כי בראותו שום צעד או מהלך יפה שעושה איזה שחקן ומיד נפלט מפיו 'איזה חכם זה', או 'כמה יפה עשה', וכל כיוצא בזה שמשבח פעלו ומעלליו, עבר בזה על לאו מן התורה ד'לא תחנם', וכדאיתא בע"ז (כ.) 'לא תחנם' (דברים ז ב), לא תתן להם חן, ואמר רב אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו. והוא לאו ממש ואינו אסמכתא בעלמא כמבואר בגמ' שם. ועי' בספר המצות להרמב"ם (ל"ת מצוה נ) דמנה זה בכלל הלאוין.
וכן נפסק ברמב"ם (פ"י מהל' ע"ז ה"ד) וז"ל, אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, עכ"ל. וכ"ה בשו"ע (יו"ד סי' קנא סי"ד).
ואין חילוק בין אם הוא עובד ע"ז לאינו עובד ע"ז, וכמ"ש הב"י בחו"מ (סי' רמט ס"ב), דמ"ש הטור דאסור ליתן מתנת חינם לעוע"ז, לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו ז' מצות בני נח אבל שאר גוים כולם דין אחד להם. וכ"כ הב"ח שם (סעי' ב) ע"ש. וכ"ה בסמ"ע (סק"ב) וש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק יח). ודון מינה ואוקי באתרין. [ואין להביא ראיה ממ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד סי' מא) להקל בישמעאלים דשם לא התיר אלא בהצטרף עוד נימוקים שזכר שם שאינם שייכים בזה, ע"ש].
וכן הסכים עמי הגרי"מ שטרן שליט"א דאם משבח שחקן נכרי עובר בזה משום לא תחנם מה"ת [והוסיף דיש תח"י תשו' בכת"י דכמו כן אסור לשבח ראש ממשלת ארה"ב ורבים נכשלים בזה]. וכן ראיתי בשו"ת אבני דרך (ח"י סי' צו) דאותם המעריצים שחקנים נוכרים ולובשים חולצות עם תמונותיהם, וכן מספרים ומשבחים את מעשיהם, עוברים משום לא תחנם.
ועי' בספר נופת צופים (ע"ז סו"ס ט) שהסתפק אם גם השומע עובר על זה דהא על ידי שמיעתו נמצא שגם איהו נותן חן לעכו"ם, או שמא רק המספר עובר ולא השומע, ע"ש.
ומה שכתבו הטור ושו"ע שם דאם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה כזו מותר, והוא ע"פ הגמ' בע"ז שם בעובדא דרשב"ג ור"ע, זה אינו שייך בדבר כזה כי אין השבח והתהלה להשי"ת כידוע לכל, וגם אם כן מדוע אינו משבח את הקב"ה גם על החכמה שחנן את השחקן שבקבוצה הנגדית (וזה לא נשמע מפיהם כנודע), והמבין יבין.
ובטעם האיסור כבר הבאנו מלשון הרמב"ם מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, גם בחינוך (מצוה תכו) כתב דמשרשי המצוה שנמנע מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים והעובר על זה עבר על לאו ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה אבל ענשו גדול מאד כי הוא סיבה לתקלה מרובה שאין לה תשלומין, כי הדברים ירדו לפעמים בחדרי בטן השומעים וכל יודע דעת יבין זה, ע"כ.
ועיננו רואות וכלות ודואבות בראות צעירי צאן קדשים תשב"ר שהוריהם לא מנעום מכך, ואדרבה משכו אותם אחריהם להיות להוטים אחר הבלים אלו, ואחריתו מי ישורנו, שלא זו בלבד שקשה להם להתנתק מכל זה כל ימיהם והם קשורים בדברים אלו כעבותות העגלה כידוע, אף זו שלומדים ממעשה הנכרים ומתאוים ללבוש כבגדיהם ולעשות כמעשיהם ולהמשך אחריהם ומשבחים ומהללים אותם ותולים תמונתם בחדריהם ובכל מקומות מושבותם ומנשקים אותם באהבה ואהדה גדולה ח"ו והנכרי משמש אצלו כדוגמא לאות ולמופת, ודין גרמא להם שורש פורה ראש ולענה שהביטו והסתכלו במשחקים אלו ושבחו מעשיהם וגבורתם ומעללם והעריצו אותם ומשם נפתחה להם הדלת כפתחו של אולם, דהבא לטמא פותחין לו (יומא לח:).
ב) לא זו אף זו ראוי לדעת כי המסתכל בדברים כאלו לא יזכה לראות שמחת לויתן לעתיד לבא, וכדאיתא במדרש רבה (ויקרא יג ג) כל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעוה"ז זוכה לראות שמחת לויתן לעוה"ב, ופירשו המפרשים (מהרז"ו ועץ יוסף) קניגין הוא עונג הנהוג בין האומות לגרות חיות להלחם זה בזה דרך שמחה ושחוק, ואסור לישראל לראותה כדכתיב (הושע ט א) 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים', ויש בזה משום מושב לצים וביטול תורה, ע"ש. וכבר רמז למדרש זה הרמ"א (או"ח סי' שטז ס"ב), ועי' במג"א (סק"ה) ופמ"ג שם ומשנ"ב (ס"ק יא).
ג) והרבה פעמים נגרם מחמת הרגילות שבדבר לזלזול השבת קודש, כאשר יוצא משחק זה ביום השבת, ואינם יכולים להתגבר על סקרנותם ורגילותם ואינם עומדים תחת הנסיון והפתיון ומחפשים לראות המשחק בעצומו של יום השבת, ואיה כבודה של השבת ושמירתה, אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות.
ד) והאמת אגיד כי יראתי לפרסם דברים אלו, כי ראה ראיתי למרן החת"ס זי"ע בתשו' (ח"ח סי' לב) שכתב להעדיף הרע במיעוטו וז"ל, עמדתי על הנסיון כי אסרנו השחוק על זמן מה וכו', ראיתי בעיני כי על ידי זה באו לכמה עניני מחלוקת ולשון הרע בהיותם בטלים ממשא ומתן, ואין דרכם לעשות כי אם לישב בסוד משחקים, ועתה כי ידם אסורות הבטלה מביאה לידי הרבה מכשולים, אמרתי ישראל בני נביאים הם וקדמוננו הנהיגו כן, ואון מצאתי בעובדא דרבה פרשת וישלח (ריש פרשה פ) והובא ג"כ בירושלמי (פ"ב דסנהדרין ה"ו), על משנת אין רוכבין על סוסו, יוסי מעונא וכו' שמע רבי וכעס ואמר לו ריש לקיש, רבי, צריכין אנו להחזיק טובה למכחישי השם שהם מכניסים מומסין לבתי טרטיאות שלהם ומשחקים בהם כדי שלא יהיו משיחים אלו עם אלו ויבואו לידי קטטה בטלה, יוסי מעונאה אמר מילי דאורייתא ואקפדת עלוהי, ע"כ, וכתב שם יפה תואר וז"ל, אף על גב דקנתר לבי נשיאה של בית רבי שלא כדין, וגם פירושו בפסוק אינו עיקר, מ"מ מאחר שראוי להחזיק טובה לעוסקים בדברי בטלה מאחר שמונעים העם מלבוא לידי קטטה ע"י הבטלה, כ"ש שראוי להחזיק טובה לזה שמדבר בדברי תורה, עכ"ל (היפ"ת). והנה עכשיו בעוה"ר לא ישמעו לנו לשמוע בלימודים כל היום ושארית הלילה, ועי"כ יבואו לקטטה והשחתה, על כן אין ראוי לאסור, אף על גב דקיימא לן כר' שמעון בן גמליאל דאמר הלעיטהו לרשע וימות כמבואר ב"ק (סט.), וכן דעת ר' יוסי בדמאי (מ"ג פ"ה) והובא בתוס' חולין (ו: ד"ה התם) וכו', מכל מקום הכא יש לצדד דלא מקרי רשע בכך דלא משמע לאינשי איסורא בהא, ועוד לא במזיד עבדי אלא הקטטה ממילא הויא, לכן לא נראה לי לאסור עוד על אותן הימים, ובשגם כי יומשך מזה נזק לאחרינא לישנא תליתאי הורג שלשה, ועיין מה שכתב הרב בית יוסף בש"ע חו"מ (סי' יז ס"ג) אין בידינו להעמיד משפטי הדת על תילם, עכ"ל החת"ס.
ומה נעני אנן אבתריה דבדורנו אם לא יעסקו בהבלים אלו, יתעסקו בהבלים חמורים מאלו, בלשה"ר ומראות אסורות ועוד היד נטויה, וא"כ אולי יפה השתיקה בזה ויבחרו הם הרע במיעוטו.
אבל היות ודברים אלו אינם באים לעורר המון העם אלא את העוסקים בתורת ה' שלפעמים מתפתים אחר הבלים אלו, וגם לחזק ברכים כושלות אשר רוצים להתחזק שלא ליפול בדברים כאלו ובראותם חומר הענין יחזיקו בעוז ולא ילכו בדרך איתם וימנעו רגלם מנתיבתם. וראה בחת"ס הנ"ל שסיים שם וז"ל, אמנם ללומדי תורה אשר להם כח לעסוק בתורת ה' לא מצאתי תקנה בכל מה שכתבתי, עכ"ל. ומה גם שיש בזה מכשול באיסור תורה ממש דלא תחנם וגם אסו'ר נלוה עמם שאר מרעין בישין, ביטול תורה ומראות אסורים ומושב לצים וזלזול השב"ק, ודאי אינו דומה לנדון דהחת"ס הנ"ל דלית ביה אלא מושב לצים בעלמא, אשר על כן אזרתי כגבר חלצי קמתי ונתעודדתי לכתוב דבר ה' זו הלכה, והשומע ישמע והמבין יבין, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.
נ.ב.
יש שרצו לומר דליכא לא תחנם אלא אם משבחו לנכרי בפניו אבל כשמשבחו שלא בפניו ליכא חששא.
וטרם אשיב אומר דאינו עולה על הדעת לחלק כל מיני חילוקים בסברות כרסיות באיסור דאורייתא בלא שום מקור או הכרח, ולכל היותר אם היה בזה סברא מכרחת לחלק בזה החרשתי, אבל גם זה איני יודע מה יוסיף תת כח לשבחו בפניו מאשר איננו לפניו, ובכל גוונא איכא חששא שידבק אליו ויגרר אחריו, ואף כי אינו דומה אהבה הנוצרת מן שבח האומרו בפניו מאשר אומרו שלא בפניו, דבאומרו בפניו גם זה שכנגדו מתעורר באהבה אליו וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, אבל אכתי מאן יימר לן דרק בכזה סוג חיבה ואהבה אסרה תורה, אין אלו אלא דברי נביאות.
ואם טעמייהו משום דאין הנכרי מקבל ממנו שוב טובה ותועלת באמירת הישראל, מי גילה להם רז זה דכל האיסור הוא מצד קבלת הנכרי ולא מצד עצם רגש החנינה המתעורר בלב הישראלי, ואין זה ענין לאיסור דליתן מתנת חינם לנכרי דשם יש נדון אם הוא מצד התקרבות הנותן או מצד תועלת מקבל, אבל בזה האיסור מצד הישראל גם אם אין נכרי, וכאשר מוכח ודאי מן הטעם שנתן הרמב"ם והחינוך הנ"ל דהוא בשביל שלא ידבק עם הנכרי וילמוד ממעשיו הרעים, וזה קיים גם כשמשבחו ומעריצו שלא בפניו.
וחפשתי בכמה וכמה ספרים ולא מצאתי לשום אחד מן הפוסקים שיזכיר חילוק זה, ואדרבה מצאנו כמה אחרונים דהחמירו ביותר מזה דאפי' מחשבת הלב אסרה תורה, וגם מוכח מכמה וכמה אחרונים דס"ל בפשיטות דאסור גם שלא בפניו וכמו שאבאר.
זה יצא ראשונה מה שכתב החרדים (מל"ת פ"א אות לג) וז"ל, לא תחנם אסור לספר בשבחו על עכו"ם ואפי' לומר כמה נאה עכו"ם זה בצורתו ק"ו שלא יספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם וכו', עכ"ל הרמב"ם, למדנו מדבריו שעקר המצוה תלויה בלב, עכ"ל החרדים. ור"ל דממה שהוסיף משה רבינו מדעתו 'או שיחבב דבר מדבריהם' משמע דאין האיסור דוקא באמירה בפה לספר בשבח מעשיהם, אלא אף לחבב בלב אסור.
גם מהר"ש אלגאזי ז"ל בספרו לחם סתרים (ע"ז יז.) בעובדא דר' אליעזר ששמע איזה חידוש ממין אחד והנאהו ואמר על עצמו דעבר בזה על מ"ש בתורה (משלי ה ח) 'הרחק מעליה דרכך' זו מינות, והקשה מהרש"א בלח"ס שם מלשון הרמב"ם דבחבוב דבר מדבריהם איכא איסור תורה דלא תחנם א"כ היה לו לר"א לומר ועברתי על שאמר בתורה לא תחנם שהוא דבר תורה ומה לו לדברי קבלה דהרחק מעליה. ולכאורה הוה מצינן למימר דיש לחלק, דהאיסור כשמחבב דבר טוב של הנכרי היינו כשאומר לאחרים כמה נאה ודבר טוב שדבר הגוי, דומיא דאומר כמה נאה גוי זה שהוא בפה ובהכי אסרה תורה, אבל הכא ר"א לא אמר אלא והנאני הדבר כי בלבו אמר כמה נאה דבר זה לכך הוצרך לדברי קבלה, אמנם לשון הרמב"ם משמע שיחבב בלבו אף שלא יספר דאל"כ מיבעי ליה למימר 'שיספר בשבח דבר מדבריהם', ונשאר בקושיא, ע"ש. הנה שפתיו ברור מללו כדברי החרדים הנ"ל דמדקדוק לשון הרמב"ם נראה דהאיסור הוא גם במחשבת הלב.
ומהר"ש דוייך הכהן ז"ל מחכמי אר"ץ טובה בספרו ריח שדה (ע"ז יז.) הביא דברי הלח"ס וכתב ליישב קושייתו מעובדא דר"א, דמ"ש הרמב"ם 'או דבר מדבריהם' ר"ל דבר המיוחד להם בדעתם או מה שמדברים או מה שהם עושים, אבל דבר שמדברים בפירוש מתורתינו הקדושה (כעובדא דההוא מינאה דאמר פירוש בתורה), זה לא נפיק מלא תחנם אלא מהרחק מעליה, ע"כ. ועכ"פ נראה דהוא שר המסכים לדברי הלח"ס דיש איסור גם במחשבה.
ולענ"ד הכי נראה נמי מלשון החינוך (מצוה תכו) שכתב וז"ל, משרשי המצוה, לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעות המחשבה במעשים והעלות הדברים על שפת לשון, ואחר המחשבה והדבור בה תעשה כל מלאכה, ועל כן בהמנענו במחשבה ובדבור ממצוא בעובדי עבודה זרה תועלת וחן, הננו נמנעים בכך מלהתחבר עמהם ומלרדוף אחר אהבתם ומללמוד דבר מכל מעשיהם הרעים, עכ"ל. משמע קצת מדקדוק לשונו דבמחשבה או בדבור עובר בכך, שכתב 'בהמנענו במחשבה ובדבור', משמע דאו זה או זה קאמר, ודו"ק.
איברא כי בשערי תשובה לרבינו יונה (ש"ג אות נז) וכן הסמ"ק (מצוה קלה) מנו זה במצות התלויות בפה, ומזה יש ללמוד דאין איסור במחשבת הלב.
גם בספר נוה שלום להג"ר שלום הכהן שולאל ז"ל (פסקים סו"ס כד) הביא דברי הלח"ס הנ"ל במה שדקדק מהרמב"ם לאסור איסר אף במחשבה, והשיג עליו דאין איסור אלא במספר בשבחן וכמ"ש הרמב"ם בתחילת דבריו ומ"ש 'או שיחבב דבר' לא הוצרך לבאר דדוקא במספר דעל מה שכתב בתחלת דבריו קא סמך שאסור 'לספר' דייקא, ולא בא אלא להודיענו דלא עבר על ל"ת אם ספר דבריהם אלא אם חיבב אותם אבל סיפר דבריהם ולא חיבב אף שהשומעים אפשר שהם חביבים אצלם לא עבר המספר, ולפום מאי דאמרן תנוח דעתנו בעובדא דר"א הנ"ל כיון שלא ספר הדברים אלא נהנה בלבו ומשו"ה לא אמר דעבר בל"ת, ומיהו יר"ש ראוי להחמיר על עצמו שלא יחבב שום דבר מדבריהם אפי' בלבו כיון שכבר הורה זקן (מהר"ש אלגאזי), עכ"ד. גם מהר"א פלאג'י ז"ל בתשו' הנדפסת בספר נשמת כל חי (סי' נה דף צד ע"ב) השיג על הלח"ס וביאר דברי הרמב"ם בטוטו"ד דלעולם אין איסור במחשבה ומ"ש הרמב"ם שלא יחבב דבר, ר"ל דלאו דוקא מעשיהם הטובים אסור לספר אלא גם מעשים שאין בהם שום טובה אבל הוא מחבבן זה ג"כ אסור, ע"ש.
והשתא לא מבעיא לדברי החרדים ולחם סתרים דס"ל דהאיסור הוא אפי' במחשבת הלב, וכן אפשר נמי דעת החינוך וריח שדה וכנ"ל, פשיטא דאין מקום לדון כלל אם האיסור הוא דוקא בפניו או שלא בפניו, שהרי גם במחשבה בלב ולבא לפומא לא גלי אסרה תורה, אלא אף להחולקים וסברי דהאיסור הוא בפה מ"מ אין שום רמז בדבריהם להצריך דוקא בפניו, וגם לשון החינוך (אם נדחוק בדבריו דצריך דוקא אמירה בפה) הכי מורה דהשפת לשון אינו אלא מורה על קביעות מחשבתו ואמיתות החיבה, והוא סימן ולא סיבה, וודאי אין צורך באמירה בפניו דייקא, ודו"ק.
וכן מוכח נמי ממה שנתקשו כמה גאוני בתראי בעובדא דברכות (ח:) מימרא דר"ע בג' דברים אוהב אני את המדיים וכן רבן גמליאל שיבח את הפרסיים, ומדוע ליכא משום לא תחנם, וכמו שנתקשו בזה מהר"ם טולידנו ז"ל במלאכת הקדש (פ' ואתחנן ז ב), והגרי"ח בבן יהוידע שם, ומהר"א פלאג'י בנשמת כל חי (סי' נה דף צד ע"ב), וכל אחד תירץ לפי דרכו, ולא עלה על דעת אחד מהם ליישב דשלא בפניו שאני.
וכן מוכח ממה שנתקשו עוד בהא דשבת (לג:) דר' יהודה שיבח הרומאים ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו ור' יוסי שתק ורשב"י גינה, וזוהי שקשה היאך משבח ר' יהודה אומה נכרית והלא אסור ליתן להם חן, וכמו שעמדו בזה במלאכת הקדש שם, וכן בנשמת כל חי שם, ובעבודת המלך על הרמב"ם (פ"י מהל' ע"ז ה"ד), וכן הגר"א בכת"י הביאו בעבוה"מ שם, והשפ"א שם, ורבינו היביע אומר זי"ע במאור ישראל שם, וכל אחד תירץ לפי דרכו, ולא נזכר אחד מהם לחלק בסברא שבדו הללו מלבם לחלק בין בפניו לשלא בפניו.
וכן הראני ידי"נ הרה"ג ר' יוסף עייאש שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' מז) שהאריך לבאר מדוע ליכא חששא במה ששיבח הרמב"ם את אריסטו כנודע, וע"ע בנשמת אברהם (יו"ד סי' קנא סי"ד) שהביא מדברי כמה אחרונים בזה, ולא העלו כזה צד כלל וכלל דשאני אריסטו דשלא בפניו הוא.
וכן משמע במהרש"א בסוטה (מב:) בעובדא דדוד וגלית, ע"ש. וע"ע בבן יהוידע (מגילה יג. ד"ה מגנותו).
שוב הראני ידי"נ הרה"ג יצחק אילוז שליט"א בספר ברכת אברהם (מגילה יג.) שחקר בזה האם רק לפניו אסור וכגדר מתנת חינם הוא שנותן לו ההנאה של נתינת חן, או דהאיסור כלפינו שעצם הזכרת מעלותיו חסרון הוא עבורנו, ודקדק מלשון הרמב"ם שכתב 'שיחבב דבר' וכן ממה שכתב 'לא יהיה להם חן בעיניך' דזה מוכיח שאין האיסור לשבחו בפניו דוקא [וע"ש שהביא מסוטה (מב:) ונעלם ממנו דברי מהרש"א הנ"ל], ע"ש.
סוף דבר לא זו לבד שאין מקור לחלק בין בפניו לשלא בפניו, וגם אין טעם להמציא ולבדות חילוק כזה וכמו שביארנו בס"ד, לא זו אף זו שמוכח מכמה וכמה גאוני בתראי דס"ל בפשיטות דגם שלא בפניו אסור וכדמוכח ממהרש"א והגר"א ומלאכת הקדש ובן יהוידע ונשמת כל חי ושפת אמת ועבודת המלך וציץ אליעזר ומאור ישראל ונשמת אברהם, ובר מן דין אותם שאסרו להדיא אף במחשבת הלב, החרדים ולחם סתרים וריח שדה וכנ"ל, הרי שאין מקום לפקפק בזה כלל והדבר פשוט דאסור בין בפניו ובין שלא בפניו.
ואף שדרכינו ליתן מקום לכל תלמיד לחדש כיד ה' הטובה עליו אף בדבר שלא עלה על דעת שום אחד מהפוסקים וכמו שכתבנו במק"א דהרשות נתונה לכל אחד ומקום הניחו לו להתגדר בו, אין זה אלא כשמקום הניחו לו אבל כשלא הניחו לו מקום והיא סברא בדויה ח"ו לא ניתן רשות לאף אחד לבדות דבר מלבו, וכבר הפליג הזוה"ק בחומרת הענין במי שמחדש דברים בתוה"ק ואינו על דרך האמת ותועבת ה' הוא עושה אלה ועונשו גדול עד מאד וכמ"ש בספר יסוד ושורש העבודה (ש"ו פ"ו), ע"ש.
והגאון ר' יצחק מזרחי שליט"א בעמח"ס בינת אמת השיג על דברינו מטעם אחר וז"ל, נראה פשוט דדוקא במשבח אותם בדבר שיש בו ענין אמיתי של שבח כגון כמה יפה או כמה טוב, אבל בענין משחק יפה שאין בזה שום שבח אמיתי למבין ענין אין נראה דחשיב נתינת חן, עכ"ל.
וטענה זו עמי היתה ושלחתיה, כי שמעתי באומרים לי שבאמת יש בזה אומנות וחכמה יתירה, ואף אם אינו כן והוא מעשה בורות והשחקנים באים ממקומות שפלים ובזויים שאין בהם שום חכמה כנודע ואין בזה הערכה של אמת, אכתי אם לצופה האויל נראה כמעשה חכמה והוא נמשך אחריו כידוע, הרי זה בכלל האיסור וסו"ס טעמא דאיסורא שייך כאן שלא יגרר אחריו ועיננו רואות שנגררים אחריהם משום כך (וכבר אמר החזו"א דאמנם אין חובה ליתן טעמא דקרא אבל גם אין איסור – הובא בחזו"ע שביעית עמוד קכט).
