האם אפשר לחייב שכנים להוציא הוצאות לא מוכרחות כגון צביעה או חיפוי קירות

שאלה: בנין מגורים שהחליטו דיירי הבנין לצבוע את חדר המדרגות, היות וקירות הבנין נראים בכי רע מחמת שיש בבנין הרבה ילדים, ופעמים שהילדים כותבים או מציירים על הקירות. ומלבד זה יש גם בקירות הבנין הרבה נקבים שנעשו מחמת השחתה של הילדים, או מחמת העברת חפצים גדולים של דיירי הבנין שמתוך ההכרח הם ניקבו את קירות הבנין. ובכן באו דיירי הבנין בסלע המחלוקת, דיש מהם שרוצים לחפות את קירות הבנין בקרמיקה עד לגובה המעקה בקירוב, וכפי שמקובל בכמה מקומות, והסיבה לכך מפני שע"י זה לא יחזור הדבר לקדמותו של השחתת הקירות או הכיתוב עליהם, כיון שע"י ציפוי הקרמיקה קירות הבנין יהיו נשמרים יותר, והגם שיש בדבר זה הוצאה מרובה יותר מצביעה רגילה, מ"מ יש בזה ריוח גדול יותר לשמירת הנכס, וזה דעת רוב השכנים. ולעומתם טוענים מיעוט השכנים שיש לעשות צביעה רגילה ע"י איש מקצוע שיסתום את החורים ויצבע את חדר המדרגות בצבע רגיל, והעיקר הוא להחזיר את קירות הבנין למצב הקודם, ואין צורך בהוצאה מרובה כזו. ובכן השאלה הנשאלת האם באופן זה הרוב יכול לכוף את המיעוט בעשיית קרמיקה אע"ג שזה כרוך בהוצאה מרובה או לא.

תשובה: אין רוב השכנים יכולים לכוף את המיעוט לעשות קרמיקה בחדר המדרגות, ואפילו אם רק אחד מהשכנים מתנגד, אין השכנים יכולים לכופו על כך, ואע"ג שהקיר המחופה בקרמיקה נשמר לאורך זמן רב יותר מאשר סיוד רגיל, עכ"ז אינם יכולים לכופו על כך, אלא יש להם לעשות סיוד רגיל וסביר כמקובל באותו מקום, (וטוב שועד הבית יתלה שלטי אזהרה לדיירי הבנין למען ישמרו על שלמות הקירות). אא"כ יש מנהג ברור בכל אותה שכונה לעשות קרמיקה בחדר המדרגות אזי יש לילך אחר המנהג.

מקורות:

א) הנה כתב החות יאיר (סי' פא), דודאי לתקן תקנות דלא שייכי בדין ודת של תורה כלל, כגון הנהגת בעלי בתים ונשותיהם ומלבושים ומנהגי הסעודות וזיווגים, הולכים בזה אחר דעת הרוב, ומכ"ש מה שהוא סייג וגדר לתורה ומצוה, ובזה לא יכול יחיד או כמה יחידים לעכב כלל אם רוב הציבור או אותם שנתמנו ע"פ רוב הציבור תיקנו איזה דבר. ומשא"כ בתקנות שהם נגד הדין והדת, כגון בנתינת מס מנכסים שחוץ לעיר אם היה הדין נותן נגד תקנתם, או שאפילו העשיר כמה רבבות לא יתן רק מסך כך וכך, אף שכוונתם רצויה ונימוקם עמם, מ"מ מאחר שהוא נגד הדין מצי היחיד לעכב, ובזה צריך שתהיה הסכמה של כולם. וסיים שם, דהסברא נותנת לחלק בכך, והכי נראה מדברי הפוסקים האחרונים. עי"ש. וכיוצ"ב כתב הכנה"ג בסי' רל"א (הגהות הטור אות יז). עי"ש. והמתבאר מדבריו, דהנהגות דלא שייכי לדין תורה, וגם אין זה נגד דין תורה, בזה יש לילך אחר הרוב או אחר אותן שנתמנו על פי הרוב מפני שהם חשיבי כרוב. ובשו"ת חתם סופר (חחו"מ סי' קטז) כתב, דכבר נהגו בכל גלילות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו, ואם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין ויהיה השחתת הכלל, ומה"ט נראה לו דגם לר"ת דס"ל דאינם יכולים להסיע על קיצתן אלא כשהסכימו כולם מתחילה, מ"מ מודה הוא ממנהגא דהרוב כופין את היחיד לעשות כמו שהם אומרים. ע"כ. הביאו הפת"ש בסי' קס"ג (ס"ק א). עי"ש. וכיוצ"ב פסק הרמ"א בסי' קס"ג (סעיף א): כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המיעוט ימאנו, הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני גוים, ולהוציא ממון על זה, והם צריכין לתת חלקם. ע"כ. ובנידון דידן הרי שזו הנהגה שאינה שייכת לדין תורה, ולכאורה נראה דיש לילך בזה אחר הרוב.

ואולם מאחר שנתבאר בדברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שכנים (הלכה א), דחצר השותפין כל אחד מהן כופה את חבירו לעשות בה בית שער ודלת וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם, אבל שאר הדברים כגון ציור וכיור וכיוצא בו אינו כופהו. וכן פסקו הטור ושו"ע בסי' קס"א (סעיף א). ומפשט דבריהם שכתבו, דבציור וכיור "אינו כופהו", משמע דאפילו כולם רוצים בכך חוץ מאחד, הרי שאינם יכולים לכופו לעשות ציור וכיור בחצר. ולפי"ז יש לך לומר שהגם שענין זה של צביעת חדר המדרגות לא שייך כלל לדין תורה, מ"מ כיון שמבואר בהלכה שאין בני החצר כופין אפילו את היחיד, נמצא שלא שייך לילך בזה אחר הרוב, שהרי הלכה רווחת היא שאין בני החצר כופין אותו לכך. ומה שכתבו פוסקים הנ"ל שבענין שאינו שייך לדין תורה יש לילך אחר הרוב, כוונתם לענינים אחרים שלא נתבארו בהלכה מה יהיה דינם, אבל במקום שנתבאר בהלכה להדיא שאין הרוב כופין את היחיד, בזה ודאי שלא שייך לילך אחר הרוב. והוא פשוט.

ב) אלא שסלע הספק נופל היכי ידונוהו דייני להאי דינא, האם חיפוי קירות הבנין בקרמיקה הוי בכלל ציור וכיור שאז אין הרוב כופין אפילו את היחיד, וכ"ש בנידון זה דלא מיירי רק ביחיד נגד רבים, אלא יש מספר שכנים שאינם רוצים בכך, או דילמא לא דמי קרמיקה לציור וכיור, דציור וכיור הוי רק ענין של יופי ולכן אי אפשר לכוף על כך, אבל לגבי עשיית קרמיקה דלא הוי רק ענין של יופי, אלא הוא גם עשוי לשמור את קירות הבנין ביתר שאת ולתקופה ארוכה יותר מאשר צביעה רגילה, שמא הוי זה כדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, שהרי אף כאן הוא צורך גדול לשמירה טובה יותר של הנכס. וכבר כתב החזון איש (ב"ב סי' ה אות ג) דיש ג' ענינים במה שהציבור כופין את היחיד. והכלל הג' שכתב, דבדבר שאין בו תקנת העיר מוחלטת אין רוב ציבור יכולין לכוף את המיעוט, אלא אם הסכימו כולם הרי הסכמתם קיימת. עי"ש. ובכלל הספק הנ"ל יש גם להסתפק בכלל הזה שכתב החזון איש, האם חיפוי קירות הבנין בקרמיקה במקום סיוד רגיל, הוי דבר שיש בו תקנה מוחלטת משום שהוא נשמר לאורך זמן יותר או לא. וכבר כתבתי במקום אחר שבנין מגורים חשיב כבני עיר בפני עצמם.

ג) הנה כדי לפשוט ספק זה אמרתי להתבונן, מהיכן יצא לו להרמב"ם דין זה דבציור וכיור אין בני החצר כופין על כך. וראיתי להרב המגיד שכתב על זה "שהוא פשוט", ולא כתב לזה מקור. ואמנם בביאור הגר"א סי' קס"א (ס"ק ג) כתב, שהרמב"ם למד כן מהא דאמרינן בריש ב"ב (ה.) דבחצר השותפין מחייבין אותו לבנות כותל ביניהם עד ד' אמות משום היזק ראיה, אבל יותר מד' אמות אין מחייבין אותו כיון דלהיזק ראיה סגי ליה בד' אמות, וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים (הלכה טז), ובפרק ג' (הלכה א). ומכאן למד הרמב"ם דמה שאין בו צורך לחצר אין מחייבין אותו, שהרי מה שהוא למעלה מד' אמות אין בו צורך לחצר ולכך אין מחייבין אותו, והוא הדין לציור וכיור היות ואין בו צורך לחצר אין מחייבין אותו, דהוי זה ככותל שהוא למעלה מד' אמות.

ואולם גם מכאן אין ראיה לנידון דידן, שהרי כותל שהוא למעלה מד' אמות אין בו צורך כלל, לא לתשמיש החצר ולא לשמירת החצר, ולכך דימה זאת הרמב"ם לציור וכיור שאין בו צורך כלל לחצר, לא לענין תשמיש החצר ולא לענין שמירת החצר, ומשא"כ קרמיקה שיש בה צורך מיהת לשמירה מעולה יותר של חדר המדרגות, יש לומר דבזה מיהת אפשר לחייב את השכנים.

ד) וראיתי להביא ראיה דאין אפשרות לחייב את השכן בחיוב כזה, מהא דאיתא בריש מסכת ב"ב, גבי חצר השותפין שמחייבים אותם לבנות כותל ביניהם משום היזק ראיה, ואותו הכותל מוטל עליהם לבנותו על מקום שניהם ובהוצאות שניהם, ויבנוהו כפי מה שנוהגין באותה העיר לעשות בכותל החולק בין החצירות, דאם המנהג לבנותו בגויל יבנוהו בגויל, וכל אחד מהם נותן ג' טפחים משטחו לצורך בניית הכותל משום שרוחב הגויל הוא ו' טפחים, ואם המנהג לבנותו בגזית יבנוהו בגזית, וכל אחד מהם נותן טפחיים ומחצה משטחו לצורך בניית הכותל משום שרוחב גזית הוא ה' טפחים, ואם המנהג לבנותו בכפיסין יבנוהו בכפיסין, וכל אחד יתן משטחו ב' טפחים משום שרוחב כפיסין הוא ד' טפחים, ואם המנהג לבנותו בלבנין יבנוהו בלבנין, וכל אחד יתן משטחו טפח ומחצה משום שרוחב הלבנין הוא ג' טפחים. וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות שכנים (הלכה יח).

ומבואר שם בגמ' (ד.) דאף במקום שנהגו לבנות את הכותל בהוצא ודפנא, יבנוהו בהוצא ודפנא. (ופרש"י, הוצא – לולבי דקלים. דפנא – ענפי עץ ערמונים). ובנמוק"י (א. בדפי הרי"ף) כתב בשם ר' יונה, דמדהוצרך התנא לאשמעינן דבמקום שנהגו בהוצא ודפנא אזלינן בתר מנהגא, משמע דבמקום שאין שם מנהג אין האחד יכול לכוף את חבירו למחיצה כזו של הוצא ודפנא. ע"כ. ונראה דהסברא שיש בזה, משום שזו מחיצה גרועה ואין לבנות מחיצה כזו במקום שאין שם מנהג לבנות מחיצה כזו, דחיישינן שמא תיפול בכל רגע ויבואו לידי היזק ראיה, ועוד שהם יבואו לידי הוצאת ממון בכל עת כדי לבנותה מחדש. ועכ"פ מכלל הדברים יש לך ללמוד דבמקום שאין שם מנהג, בהוצא ודפנא הוא דאינם בונים, אבל מחיצה הפחותה שנשנית במשנה שהיא לבנין, בזה האחד כופה את חבירו, אבל אין האחד כופה את חבירו לבנות מחיצה החזקה יותר מלבנין, דהיות ואין שם מנהג אין לכפותו לבנות אלא את המחיצה הפחותה יותר, ולא להרבות עליו בהוצאה של ממון, וכן לא לצמצם את שטחו כדי לבנות מחיצה שהיא רחבה יותר ואע"ג שהיא חזקה יותר, שמסתבר לומר שככל שהכותל רחב יותר הוא חזק יותר. (וכן משמעות הרא"ש (שם סי' ה) שככל שהכותל רחב יותר הוא חזק יותר. עי"ש).

ה) וכן כתב הטור בסי' קנ"ז (סעיף יז) בשם ר' יונה, וז"ל: ואם אין מנהג ידוע בעיר כתב ה"ר יונה שאין אחד מהם יכול לומר אני אעשה מהוצא ודפנא אלא צריך לעשותו בפחות שבכותלין השנוים במשנה דהיינו כפיסים ולבנים. עכ"ל. ונראה דמה שכתב הטור בשמו שיש לעשותו בכפיסים, אין כוונתו לומר שאם יש שם לבנים אזי חבירו כופהו לבנותו בכפיסים, שהרי איהו גופיה קאמר שיש לעשותו בפחות שבכתלים, ועוד דצריך להבין מהו שכתב כפיסים ולבנים, דמה מחייבים אותו כפיסים או לבנים? אלא ודאי דכוונתו לומר שיש לעשותו בפחות שבכותלים שבאותו מקום, והיינו שאם הפחות הוא כפיסים וכגון שאין משתמשים באותו מקום בלבנים אזי יש לעשותו בכפיסים, ואם באותו מקום הפחות שבכתלים הוא לבנים אזי יש לעשותו מלבנים ואע"ג שיש באותו מקום גם כפיסים, ומשום שאין מחייבים אותו אלא בפחות שבכותלים. וכן כתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות שכנים (הלכה יח) בהדיא, דבמקום שאין שם מנהג יש להם לעשותו בפחות שבכתלים והוא לבנים. עי"ש. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ז ח"ג (עח.), הביאו ב"י בסי' קנ"ז (סעיף יז).

ו) וגדולה מזו כתב קצות החושן בסי' קנ"ז (ס"ק ב) דבמקום שאין שם מנהג אף בלבנים אינם צריכין לבנות, אלא כל שנראה לפי ראות עיני הדיינין שיתקיים הכותל באופן מסויים אף שהוא פחות מלבנים סגי בהכי. ועי"ש שכן פירש הקצות דברי הרמ"א שם בשו"ע (סעיף ד) שכתב: ואם אין מנהג ידוע בעיר יתקן כפי ראות עיני הדיין ע"פ מומחה. ע"כ. ועוד כתב שם הקצות, דמלשון הרמב"ם והשו"ע דלא כתבו כלל דינא דמתניתין דגויל וגזית וכתבו סתם מקום שנהגו, משמע נמי דהיכא דליכא מנהג הדבר תלוי בראות עיני הדיין, דאל"כ הו"ל להרמב"ם והשו"ע לכתוב כלשון המשנה בכדי שנדע שיעורא דפחות שבכתלים, אלא ודאי ס"ל דהיכא דליכא מנהג כגון עיר חדשה דסגי לה במחיצה בעלמא לסלק היזק ראיה לפי ראות עיני הדיין, וכדס"ל להרמ"א הנ"ל. ע"כ.

ומיהו מה שכתב הקצות דהרמב"ם לא כתב כן, קשה, דנהי דבפרק ב' מהלכות שכנים (הלכה טו) כתב הרמב"ם בסתם, דרוחב מקום הכותל משל שניהם, וכמה יהיה רחבו הכל כמנהג המדינה, ואפילו נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין, ובלבד שלא יהיה אויר שיסתכל בו ויראה את חבירו. ע"כ. מ"מ לאחר מכן כתב הרמב"ם בהדיא שיעורא דמתניתין, דז"ל שם בהלכה י"ח: מקום שנהגו לבנות כותלים המבדילין בחצירות או בגנות באבנים שאינן גזית, זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים. בגזית, זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסין, זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. עכ"ל. ושמא מה שכתוב בקצות "הרמב"ם" הוא טעות סופר, וצ"ל השו"ע, דמרן בשו"ע (שם סעיף ד) לא כתב שיעורא דמתניתין כלל, אלא סתם דהכל הוא לפי מנהג המקום. ואולם לפי"ז צריך להגיה בדברי הקצות בכמה מקומות "כתב" במקום "כתבו". וצ"ע.

ועכ"פ יש לך ללמוד מכאן, דבמקום שאין מנהג אזי אין מחייבין את בני החצר אלא מה שהכותל יכול לעמוד בצורה סבירה אם בלבנים לדעת ר' יונה, או כפי ראות עיני הדיינין כמו שכתב הקצות בדעת מרן ורמ"א, ואולם אין מחייבים אותם להעמיד כותל חזק ויציב שיכול לעמוד למשך זמן ארוך יותר, כגון כותל העשוי מגויל או גזית, דדוקא במקום שנהגו בכך מחייבים אותם, אבל הא לאו הכי, אין מחייבים אותם אלא בפחות שבכתלים, ובתנאי שיעמוד בצורה סבירה, ולאפוקי בהוצא ודפנא שהוא דבר גרוע ביותר, אבל מה שהוא יותר מהוצא ודפנא סגי בהכי ואין צריך לבנותו בדבר החזק ביותר, ואף שהכותל שבין השותפין הוא מוכרח על פי הלכה משום היזק ראיה ויכול האחד לכוף את חבירו לבנותו, אעפ"כ במקום שאין שם מנהג אין זה כופהו אלא בפחות שבכותלים.

ז) ולפי"ז כן יש לומר לגבי סיוד של חדר המדרגות, דאף שיש הכרח לתקן ולסייד את קירות הבנין, מ"מ אי אפשר לחייב את השכנים שאינם רוצים בעשיית קרמיקה, היות ויש בזה הוצאה מרובה, ואף שכותל המחופה בקרמיקה הוא חזק יותר ועומד לאורך זמן רב יותר, מ"מ כיון דסיוד רגיל סגי ליה להעמיד את קירות הבנין על תיקנם אי אפשר לחייבם ביותר מזה. ובפרט שההבדל שיש בין עשיית קרמיקה לסיוד רגיל הוא הבדל רב במחיר, ועוד דגם בסיוד רגיל לא בהכרח שיתקלקל במהרה אם יתלו מודעה בכניסה שיש לשמור על הנקיון ושמירת הצבע בבנין וכמו שנוהגין. ועל כן כל כה"ג איני רואה אפשרות לחייב את המיעוט בהוצאה מרובה של עשיית קרמיקה. ועוד דלא יהיה זה אלא ספק דשמא קרמיקה הוי כציור וכיור דאין מחייבים בזה את בני החצר, ומספק אין להוציא ממון מיד המוחזק, והבא להוציא ממון שלא בראיה ברורה ידו על התחתונה, ובפרט שהנראה שעל פי הדין אין לחייב בזה, וכמו שהוכחנו.

ח) וראיתי לכיוצ"ב שכתב בספר עמק המשפט (ח"ג סי' מח אות ב), וז"ל: אמנם פשוט דבזמננו חדר המדריגות צריכה סיוד סביר, ואשר על כן ניתן לכפות השכנים שישלמו הוצאות סיוד, כשנראה לעין שחדר המדרגות זקוקה לסיוד מחודש, ולא דמי לחצר שהיה בזמניהם, אלא ניתן להגדיר את צורך הסיוד בחדר המדרגות, כדבר שהחצר צריך לו צורך גדול, ועכ"פ ודאי דהוי בגדר דברים שנהגו בני המדינה לעשותם שמבואר בשו"ע שכופין על זה, ומ"מ אי אפשר לכפות אדם לשלם על סיוד בצבע יקר בחדר המדרגות, ורק על סיוד רגיל ניתן לכפות ובפרט באופן שהשכן עשה בביתו סיוד רגיל, וכל שכן שאי אפשר לחייב את השכנים לעשות שיש בחדר המדרגות, [ונשאלתי ע"י דייר שועד הבית החליט לעשות שיש, ודרשו תשלום ממנו, והציע שלא יצפו שיש בקומתו, והשבתי דבודאי הוי הצעה נוחה מצידו, ואין ביכולת השכנים לכופו לשלם מכיסו לצפות שיש בקומתו וכנ"ל] או לצייר תמונות נוף וכדומה. עכ"ל. וכן כתב בספר משכנות ישראל (סי' יט). עי"ש. הובאו דבריהם בספר משפטי אמת (ח"א פרק ב הערה אות כו) לידי"נ הרה"ג ר' גדעון עטייה שליט"א. ועיין עוד שם שהביא כן משם עוד כמה פוסקים. וכן עיקר.